שני גורמים יסקרנו אותי תמיד, האנשים והחומר, הם אלו שמניעים אותי ללמוד, להקשיב, לנסות וליצור.

האנשים. החלק שהכי חשוב לי ביצירה זה המפגש שהיא יוצרת, ביני לבין הקהל, בין האנשים שבאים לראות, בין אדם לעצמו דרך היצירה, ביני לבין השותפים שלי ליצירה. כשאני מציבה פסל אני לא הולכת הביתה, אני נשארת איתו עד הלילה ולמחרת, ולמחרת, ולמחרת… ומסתכלת על התגובות של האנשים, מדברת איתם, מצלמת אותם, שואלת ועונה על שאלות. כשמזמינים ממני ציור בחול אני לומדת להכיר את האנשים שהזמינו אותו ואת האנשים שעבורם הציור, כך שבסוף התהליך אני מרגישה כבר מאוד קרובה והציור הופך למשהו אישי ממני, אפילו אם מעולם לא נפגשנו.

החומר. אני לא יודעת למה כל כך מסקרן אותי לבחון חומרים חדשים אבל זה מרתק אותי. יש חומרים שאני מסתכלת עליהם ורק רוצה לגעת בהם בידיים ולבחון את התכונות והיכולות של החומר, אני מרגישה שגם התכונות והיכולות שלי נבחנות. בכל פעם שיש לי הזדמנות לחקור חומר חדש זה מרגש אותי.

חול, מה אפשר לעשות איתו? לאן אני מסוגלת להגיע איתו? מבחינת הצורות, התנועות, המעברים. ציור בחול, פיסול בחול, ציור על החוף… אין סוף מקומות שאפשר להגיע אליהם עם כמה גרגרי חול, ולמרות שכבר שנים אני כל קמה כל יום בבוקר והולכת לערמת החול שלי זה ממשיך לרתק אותי.

ככה זה גם עם הפיסול בצל, כשהתחלתי לעבוד עם מסמרים הלכתי לטמבור וקניתי את כל המסמרים שהיו בחנות, לא עניין אותי מה אמורים לעשות עם מסמרים, עניין אותי הצל שלהם וכמה אפשרויות יש בכל קו צל, מבחינת האורך ומבחינת הזוית והיחס שלו מול הקוים שלידו.

יש לי בראש אינסוף רעיונות, חומרים וטכניקות שמסקרנים אותי ועוד לא הגעתי לכולם. אני תמיד אשמח להיכנס לתוך פרוייקט עם חומרים חדשים, זה מפעיל לי את הראש ואת הידיים וככה אני נושמת וגדלה.

חוץ מזה צריך לכתוב בדף הזה שנולדתי ב1987 בגנוסר וגדלתי בהוד השרון, כרגע אני גרה בחיפה. הייתי מורה חיילת וגרתי אחרי הצבא שנתיים בקומונה, למדתי שנתיים אדריכלות נוף בטכניון, ומאז אני בעיקר מציירת בחול ומאושרת.